• סוזי בר

סיפורה של מלכה




כולן רוצות להיות מלכת אסתר, אבל מי תעז להיות ושתי של ימינו?

סיגל מגן, חברה יקרה ורבת פעלים עם לב ענק, כתבה קטע יפיפה על ושתי, האישה מהמגילה שקל ונוח לשכוח.

סיגל חיברה בין עבר להווה והציעה עתיד לושתי וגם לנו במקביל. אם נמצא קצת אומץ בתוכנו ונצא לחיפוש עצמי, נגלה את מה שגילתה ושתי, וכמוה נשים רבות בכל ההיסטוריה.


משפט אחד שכתבה סיגל שתפס אותי במיוחד:

״עַד שֶׁתֶּחְזַק לְשׁוֹנִי מִן הַצֵּל

וְאֹמַר: ׳אֲנִי לֹא מוּכָנָה.׳

הַפֶּרֶק הַזֶּה נִגְמַר.״


הנה הקטע במלואו. קראו ותהנו, ופורים שמח :)


לחצו כאן לעמוד הפייסבוק מלא הקסם של סיגל מגן


הגיגים בעקבות ושתי –

אישה מקראית אמיצה

מאת סיגל מגן

*

פרק א ממגילת אסתר

*

וַתְּמָאֵן וַשְׁתִּי –

זוֹ הַחְלָטָה וּמְחִיר בְּצִדָּהּ.

וַתְּמָאֵן וַשְׁתִּי –

לַמְרוֹת שֶׁכֻּלָּהּ רָעֲדָה

וְיָדְעָה שֶׁפְּרֵדָה מִתְקָרֶבֶת

מֵחַיִּים בְּאַרְמוֹן שֶׁל מַלְכוּת.

הִיא בָּחֲרָה לַעֲלוֹת עַל רַכֶּבֶת

בְּמַסָּע לְכִוּוּן הִתְפַּתְּחוּת.

*

מִי יִקַּח אוֹתָךְ, וַשְׁתִּי,

אַחֲרֵי שֶׁהָיִית מַלְכָּה?

אוּלַי תִּשָּׁאֲרִי

בּוֹדֵדָה וְרֵיקָה?

אַךְ אוּלַי תְּגַלִּי שֶׁאַתְּ נֶהֱדֶרֶת

וְאֵינֵךְ זְקוּקָה לְאַחֵר?

וְאָז, מִנְּקֻדַּת מַבָּט אַחֶרֶת

תּוּכְלִי לִבְחֹר לָךְ חָבֵר.

*

כְּבוֹדָהּ שֶׁל בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה.

וּכְבוֹדָהּ שֶׁל סָבְתָא וְאִמָּא?

לְמִי מֻתָּר לוֹמַר דַּעְתָּהּ

בְּצוּרָה בְּרוּרָה וּמְשֻׁחְרֶרֶת?

לְמִי מֻתָּר לַחְשֹׁב

בְּדֶרֶךְ שׁוֹנָה וְאַחֶרֶת?

כְּבוֹדָהּ שֶׁל אִשָּׁה בְּעֵינַי,

בַּדֶּרֶךְ בָּהּ הִיא בּוֹחֶרֶת...

*

הַאִם אַתְּ זְקוּקָה לְבִגְדֵי מַלְכוּת?

הַאִם אַתְּ זְקוּקָה לְהוֹד וְהָדָר?

הַבִּיטִי בָּךְ אֶל מוּל הַמַּרְאָה,

רְאִי אֶת גּוּפֵךְ הַטִּבְעִי, הַמֻּכָּר.

אִמְרִי לְעַצְמֵךְ: "אֲנִי נֶהֱדֶרֶת,

יֵשׁ בִּי כָּל שֶׁצָּרִיךְ בְּאִשָּׁה.

וּמֻתָּר לִי לִבְחֹר אֶת הַיֹּפִי לִנְצֹר,

אִם כָּךְ אֲנִי מַרְגִּישָׁה..."

*

"וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה."

אִם יֵשׁ בּוֹ כַּעַס נוֹרָא וּבוֹעֵר

שֶׁיִּמְצָא דְּרָכִים נְכוֹנוֹת לְשַׁחְרֵר:

שֶׁיָּרוּץ בַּשָּׂדֶה, שֶׁיַּכֶּה שַׂק אִגְרוּף,

שֶׁיַּעֲמֹד מוּל הַמַּרְאָה וְיַעֲשֶׂה פַּרְצוּף,

אוֹ שֶׁיִּטְבֹּל בְּאַמְבַּטְיָה קָרָה.

וְאִם כָּל זֶה לֹא עוֹזֵר –

שֶׁיִּפְנֶה לְבַקֵּשׁ עֶזְרָה...

*

בִּשְׁבִיל הַיְּלָדִים? בִּשְׁבִיל הַפַּרְנָסָה?

אוֹ בִּשְׁבִיל הַדְרַת מַלְכוּת?

לְאַף אֶחָד אֵין זְכוּת

לוֹמַר לָךְ דְּבָרִים גַּסִּים,

לַעֲשׂוֹת בָּךְ מַעֲשִׂים,

אוֹ לִשְׁלֹחַ לְכִוּוּנֵךְ שִׁבְעָה סָרִיסִים.

וְגַם הַיּוֹם

יֵשׁ טִפְּשִׁים שֶׁמְּנַסִּים...

*

הוּא מָלַךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ,

עַל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה.

אָז מָה?

זֶה לֹא הָפַךְ אוֹתוֹ לְאִישׁטוֹב,

זֶה לֹא נָתַן לוֹ זְכוּת לְנַסּוֹת לִגְנֹב

אֶת יָפְיֵךְ וּלְהַצִּיגוֹ כְּחֵפֶץ יָקָר.

הוּא מָלַךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ,

אֲבָל לֹא הָיָה שָׁוֶה

שׁוּם דָּבָר...

*

לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ

גָּבְרָה וַשְׁתִּי  הַמַּלְכָּה.

כִּי אִם עַל כָּל הַשָּׂרִים, וְכָל הָעַמִּים,

וְכָל הַמְּדִינוֹת מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ,

כְּשֶׁיָּדְעָה לָחוּשׁ אֶת קוֹלָהּ הַפְּנִימִי

וְלוֹמַר: "אֲנִי לֹא מוּכָנָה!"

הִיא הָיְתָה גְּדוֹלָה מֵהַחַיִּים,

גַּם אִם קוֹמָתָהּ הָיְתָה קְטַנָּה.

*

וְאַתָּה תְּצַוֶּה וַאֲנִי הַקְּטַנָּה

אֲנַסֶּה לִמְצֹא חֵן בְּפָנֶיךָ.

וְאַתָּה תְּצַוֶּה וַאֲנִי מוּכָנָה

לְקַבֵּל כָּל שִׁגְיוֹנוֹתֶיךָ.

לִסְפֹּג, לְהָכִיל, לְחַבֵּק, לְעַרְסֵל,

בְּלִי לוֹמַר אַף מִלָּה שֶׁל תְּלוּנָה.

עַד שֶׁתֶּחְזַק לְשׁוֹנִי מִן הַצֵּל

וְאֹמַר: "אֲנִי לֹא מוּכָנָה."

*

וְאַתָּה תְּצַוֶּה וַאֲנִי אַאֲזִין

לְקוֹלִי הַפְּנִימִי הַטָּהוֹר.

שֶׁיּוֹדֵעַ לִבְחֹר מָה נָכוֹן בִּשְׁבִילִי

בַּדֶּרֶךְ שֶׁלִּי לַעֲזֹר.

מִמָּקוֹם נָקִי, מִמָּקוֹם אֲמִתִּי,

שֶׁיּוֹדֵעַ לָחוּשׁ בְּדִיּוּק.

מָתַי צָרִיךְ חִבּוּק

וּמָתַי צָרִיךְ נִתּוּק.

*

אֲנִי סוֹלַחַת לְעַצְמִי

עַל שֶׁלֹּא תָּמִיד עָמַדְתִּי עַל דַּעְתִּי.

אֲנִי סוֹלַחַת לְעַצְמִי

עַל שֶׁלֹּא תָּמִיד הָיָה לִי אֹמֶץ לוֹמַר.

אֲנִי סוֹלַחַת לְעַצְמִי

עַל מָה שֶׁנִּשְׁבַּר.

אֲנִי סוֹלַחַת לְעַצְמִי

עַל מָה שֶׁנִּגְמַר.

אֲנִי סוֹלַחַת לְעַצְמִי

וּמְחַבֶּקֶת אֶת עַצְמִי בְּחֹם.

אֲנִי סוֹלַחַת לְעַצְמִי הַיּוֹם.

*

הִגַּעְתִּי פְּשׁוּטָה,

אֲמִתִּית וְכֵנָה.

לְלֹא בִּגְדֵי מַלְכוּת

אוֹ תִּלְבֹּשֶׁת תַּחְתּוֹנָה מְנַצְנֶצֶת.

כְּכָל שֶׁכָּבְדוּ הַשְּׂמָלוֹת,

חַשְׁתִּי אֵיךְ אֲנִי מִתְכַּוֶּצֶת.

אַךְ עַתָּה זֶה נִגְמַר.

אֲנִי חוֹזֶרֶת לִהְיוֹת אֲנִי,

מַקְשִׁיבָה לְקוֹלִי הַפְּנִימִי

וְאוֹמֶרֶת: "הִנֵּה, אֲנִי!"

*

לְמוּלֵךְ קַו אָדֹם? בָּדַקְתְּ גְּבוּלוֹתַיִךְ?

הַבִּיטִי בְּאֹמֶץ, פִּקְחִי אֶת עֵינַיִךְ

וְאִמְרִי בְּבֵרוּר: "עַד כָּאן, זֶה מַסְפִּיק.

אֵין מָה לְהוֹסִיף וְלוֹמַר."

וּדְעִי בְּתוֹכֵךְ, בְּעֹמֶק לִבֵּךְ:

הַפֶּרֶק הַזֶּה נִגְמַר.״